ירדנו לחוף ופגשנו את הנהג שלנו, אבל ראינו שיש מקדש קטן למעלה ואמרנו לו לחכות קצת, אנחנו רוצות לטייל במקום לפני שנוסעות איתו שוב.
כמובן שצריך לעלות ויש עוד מדרגות כמו בכל פינה בסין, אבל אנחנו כבר לא מתרגשות מהעניין, עולות בדילוגים קלילים למעלה ומגיעות למקדש קטן ומקסים.
על מדרגות המקדש הרבה ניירות אדומים מזיקוקי חתונה או אירוע אחר שבטח היה שם לא מזמן. גם קטורת ליד הפסלונים ואוירה של אחרי מסיבה במרחב.
אנחנו עומדות ומשקיפות לנוף, הנהר שרק לפני כמה דקות עוד היינו בו, הרבה יותר אנשים מקודם, גשרים ודרכים לכיוונים שונים, והנהג שלנו שמחכה למטה. עוד כמה דקות במקדש ובשקט שבו וחזרה למטה ולהמשיך בטיול.
הנהג שלנו שמח לפגוש אותנו, אנחנו חוזרות ומתיישבות בריקשה ומבקשות שיסע לכיוון השני, לראות מה יש בצד האחר של הנהר.
הדרך צרה ומקומית אבל סלולה היטב ונעים לנסוע, מסביב שדות אורז בכל כיוון שמתבוננים אליו, נוף סיני אמיתי כמו בסיפורים.
אחרי כמה דקות הבנו שהנהג נוסע מהר כי הוא כנראה רוצה להגיע לאנשהו, אבל לנו מתחשק לראות את הנוף לאט ובשקט, אז ביקשנו שיעצור ליד שדה וירדנו לשוטט מעט.
אמא כמורה לטבע אמיתית בדקה איזה צמחים מוכרים לה ואיזה יהיו מוכרים אחר-כך, ואני בדקתי את הצנרת המודרנית שיש בשדות – מוליכי מים מבטון עם חותמת של חברת המים הסינית (ככה החלטנו בעצמנו). הלכנו בשדה לכיוון אחד עד שנמאס ואז נסענו עוד קצ. קדימה בריקשה, חלפנו על פני הרבה קברים אז עצרנו שוב וירדנו לטייל בצד השני – הצד של ההרים.
עברנו ליד מעגל אבנים שודאי נועד למשהו, צעדנו בין הרבה בוץ ושלוליות, מים מכל כיוון, עברנו את הסיבוב והיינו פתאום בין ההרים בלי לראות את הנהר, הנוף השתנה בבת אחת. הנהג הציע להמשיך עוד או לחזור, החלטנו לחזור, חצינו שוב את הגשר הגדול לצד השני ועצרנו ליד גשר אבן קטן למנוחה לפני שמגיעים.
על גשר האבן הזה הצטלמנו עם הנהג, שהראה לנו בהתחלה תמונות של אנשים מרוצים שנסעו איתו, ועכשיו הוא רוצה לצרף את התמונות שלנו לאוסף. הוחלט שגם נמשיך איתו לעיר, נפתח את התמונה וניתן לו, ואם ככה הוא אמר זה מה שעושים.
הצטלמנו, המשכנ לעיר, פיתחנו עבורו את התמונה ונפרדנו בהתרגשות רבה.
מאחר וכבר היינו בעיר, יצאנו לטיול בסביבה, בלי לתכנן יותר מדי, פשוט ללכת לפי תחושה, והתחושה הביאה אותנו היישר למרגלות פארק פסגת הלוטוס הירוק (Green Lotus Peak). הגענו למקדש עם פסל בודהה יושב על לוטוס ורוד בפתחה של מערה, ואנחנו החלטנו שהוא נשי במיוחד. הטוב בלא לדעת כלום על המקום הוא שאפשר לפתח תיאוריה לגבי כל מה שנמצא מול העיניים, והתיאוריה שלנו הלכה לכיוון הנשי, עם סיפורים על מנהגים מקומיים והשערות לגבי המבנים ליד. 
(מתברר שזה היה כיוון לא נכון בעליל – המבנה קשור לנזירים ומנהגים לגמרי לא נשיים, אבל כאמור לא התעמקנו בפרטים ההסטוריים אלא הויזואליים והדמיוניים שלנו).
הלכנו לכיוון המבנים אבל הם נראו נעולים ולא מזמינים, אז פנינו לצד השני שכלל מסלול עם דרקונים על עמודים לכל אורכו. 
הגענו למתחם המוני למדי, חממה בצד השני, ובחרנו להמשיך ללכת בין העצים מתוך הנחה שאנחנו במרכז העיר וממילא נגיע למקום כלשהו בקצה.
הדרך הובילה בצמוד לגבעונת הלוטוס הזו, והנה כל מה שהיה רחוק קודם עכשיו הזמין אותנו ללכת בתוכו, בצמוד לקיר אנכי, חופת עצים מדהימה מלמעלה ומכל הכיוונים, ואפילו הצד השני של המקדש (שוב עם דלת נעולה) משולב באופן נפלא בתוך הצוק עצמו.
יצא שהצלחנו להגיע לנוף ההררי המיוחד בכל דרך אפשרית, מרחוק מאד ומקרוב מאד, ומכל מרחק זו חוויה מעצימה ומרגשת.
הגענו למרכז העיר והיום שהתחיל ערפילי וקריר הפך להיות הביל וחם ברמה יוצאת דופן. חיפשנו מקום עם מיזוג אויר אבל עוד לפני כן מצאנו גן קטן שהרוח נשבה בו קלות, אנשים ישבו על הספסלים ונראה שגם הם חיפשו מפלט מהחום, אז הצטרפנו.
השקט, השלווה, מוקפים ברעש ותנועה אבל אנחנו בשלנו, יושבות ומסתכלות מסביב, קודם כל כדי לנוח קצת, ואחר כך כדי לזוז כמה שפחות, להרגיש את קרירות האבן ולייבש את הזיעה. אחרי שנרגענו טיילנו מעט בגן, שהיו בו ילדים משחקים מצד אחד, גברים מהמרים מצד שני, ופסלים מחייכים באמצע. שילוב מנצח.
אחרי רגיעה ומנוחה החלטנו על ארוחת צהרים. מאחר והיינו במרכז העיר היה ברור שהבעיה היא לבחור ממה שיש, ויש מבחר מגוון מאד של מאכלים. איכשהו התחשק לנו אוכל סיני ולא כל מיני דברים תיירותיים שהיו ברחוב, ונעצרנו ליד מסעדה בשם קפה מימוזה מול שלט שאומר שיש כאן אוכל ישראלי. עצרנו להסתכל, בחורה נחמדה שאלה אם נרצה להכנס, ואמרנו שרק בתנאי שיש מזגן. היה מזגן. נכנסנו… הזמנו אוכל סיני וקיבלנו אוכל מצויין, עם תה נפלא ליד שנראה בדיוק כמו התה שחיפשתי לקנות כל הטיול. שיחה קצרה עם בעלת הבית (אמרה שהישראלים קוראים לה יעל, אז נקרא לה יעל) העלתה שאכן זה תה פניני דרקון. השארתי את אמא שתנוח במיזוג והלכתי עם "יעל" לספקית התה שלה, שהיתה בחנות באיזו פינה קטנה ונסתרת ברחוב צדדי. היא ארזה עבורי חבילות של תה מכל מיני סוגים, עם הסברים ש"יעל" תרגמה לי, הורידה מחירים לרמה סבירה למדי, ואני יצאתי משם מאושרת ועמוסה כל טוב.
האוירה הידידותית, האוכל הטעים, המנוחה ובעיקר המיזוג חידשו את כוחותינו (לא לשכוח, זה אחרי הפלגה וטיול רציני בשטח) ויצאנו לטייל עוד קצת בעיר. הגענו שוב לאיזור שליד נהר לי, עברנו דרך הרחובות התיירותיים, נראה שכל המוצרים די חוזרים על עצמם והפיתוי לקנות משהו הלך והצטמצם, כך שירדנו למים לשכשך את הרגליים, להנות מקרירות הנהר.
מסתבר שלא היינו היחידות שם, היו עוד אנשים שעשו בדיוק אותו הדבר, ביום חם כזה הגיוני להיות ליד המים.
גם הדייג עם הקורמורנים היה שם והתפרנס מלהסכים להצטלם עם תיירים, ואנחנו פשוט הסתכלנו מסביב ונחנו לנו.
כשנמאס חזרנו שוב דרך כל הדוכנים, צילמתי את השימשיות הקטנות, את הטופו שנראה מוזר משהו, והלכנו לאט נהנות מהאוירה העליזה והצבעוניות.
כשרק הגענו ליאנגשו עברנו דרך רחובות אחרים על מנת להגיע לגסטהאוס הראשון, הנוף לא היה מלבב במיוחד והשאיר תחושה לא נוחה.
הטיול הזה בעיר תיקן את הרושם הראשוני, פינות חמד השתקפו לנו בין הבתים, גשרונים קטנים, עצים, חנויות נחמדות ואנשים טובים. הטיול הזה היה רעיון מעולה לסכם איתו את היום, ולכן לקראת הערב התקשרנו להזמין מונית שתיקח אותנו חזרה לגסטאוס.
חיכינו ליד חנות עם המון עבודות יד יפות מאד שהסכימו לתת לנו להתקשר אבל לא הסכימו שנצלם את המקום מבפנים, אז צילמתי מבחוץ.
חלפו הרבה כלי רכב דו גלגליים עם כיסויים שונים ומשונים כהגנה מהגשם שכנראה יורד כאן די הרבה, וגם הם צולמו סתם כדי להעביר את הזמן, אנשים יפים שחלפו לידינו, והנוף שישבנו בו – עיר תוססת וצבעונית.
בסוף הנהגת הגיעה ולקחה אותנו חזרה, לארוחת ערב, סידורים, אריזות, כביסה נקייה ותיאומים אחרונים לפני הנסיעה מחר בבוקר לשדה התעופה ולהונג-קונג.
