קמנו לבוקר ערפילי בשעה מוקדמת ביותר, כדי להגיע בזמן לשדה התעופה. נסענו ברכב גדול, נוח ומהיר (יצאנו וחזרנו לקחת חולצה ששכחתי ויצאנו שוב… המהירות היתה הכרחית). עברנו בדרך בה נסענו אתמול לנהר, אבל בשלב כלשהו יצאנו מאיזור הכפר ועלינו על הדרך המהירה לגוילין ולשדה התעופה.
הדרך עברה בין הרים עטופי ערפל, נוף קסום שהקיף אותנו ויצר מראות מופלאים קצרים. צילמתי המון תמונות ורובן הושלכו לפח, כי המהירות חשפה נופים קסומים שכמעט מיד נעלמו לקצה התמונה, ולא את מה שרציתי באמת. תחושת הנסיעה בעולם אחר היתה נהדרת וקסומה, ואז הגענו לשדה התעופה, לטיסה של כשעה עד סנז'ן ליד הונג-קונג.
בשדה הכל היה מאורגן וסולידי, שדה תעופה לא גדול במיוחד ולא צריך ללכת הרבה, העברנו את כל הציוד בלי בעיה (כולל החרב שקניתי והיתה ארוזה בנפרד) ועלינו למטוס לטיסה קצרה מעל העננים, עד שאלו התחילו להתפזר בדיוק כשהגענו לאיזור הונג-קונג, מה שגרם לנו לקוות למזג אויר נעים ונוח.
שדה התעופה של סנז'ן מיוחד וגדול ביותר, אז קודם כל התפעלנו מהארכיטקטורה, אחר-כך מהנוף שנשקף בעדה והשילוב המקסים של השניים. מאחר ולא ביקשנו יחס מיוחד לאמא, אבל גילינו שיש הרבה ללכת, עצרתי מכונית חשמלית עם שתי דיילות וביקשתי הסעה. אמא קיבלה אותה בחינם כמובן, אני שילמתי 10 יואן כטרמפיסטית עם פרוטקציה, וכך הגענו עליזות (כמעט נופפנו לשלום לאחרים אבל התאפקנו) עד לאיזור המטען, שם היתה המתנה קצרה ביותר (לפעמים היעילות מעוררת השתאות), החלפת כסף לדולרים מקומיים ועברנו לאולם ובו בדיוק מולנו דלפק עם דיילים, שעזרו לנו לסדר הסעה מאורגנת באוטובוס למעבר הגבול עם המשך להונג-קונג לפי התחנה שאנחנו רוצות להגיע אליה.
כמה דקות של המתנה וקראו לנו לצאת לדרך. נסענו בכביש רחב ומרכזי, משני הצדדים בניה שמזכירה את שנות השישים בארץ, בתי קומות ללא הפסקה, מקום להמון אנשים, והיופי אינו הדבר העיקרי שמאפיין את הבתים האלו… טעימה קטנטונת מסין שנראית אחרת מהנופים בהם היינו רק אתמול, והגענו למעבר הגבול – מגרש חניה ענק עם המון אוטובוסים שעומדים כמו סרדינים זה לצד זה, ואלפי אנשים שזורמים כמו נהר לכיוון אחד בלבד.
ירדנו מהאוטובוס ונצמדנו לזוג שנסע איתנו, בעיקר כדי לא ללכת לאיבוד בצד השני, אלא שמצאנו את עצמנו עומדות בין ההמונים מול פתח אחד אי שם בהמשך (התמונה צולמה מהנקודה בה עמדנו, מוקפות כבר אנשים מאחורה), חם, וזזים לאט קדימה, למעשה כמעט ולא זזים. אחרי דקות ספורות והמלצה של הזוז שלצידנו הבנו שיש מסלול מהיר (זה עם הרקע הירוק), אז הלכנו לנסות אותו, ומתברר שבזכות העובדה שאמא עברה את גיל שישים, היא זכאית לעבור את כל המסלול ללא תור, כמו מלכה.
אי אפשר לתאר את ההקלה. זו היתה הצלה אמיתית! התייחסו אלינו בכבוד והיפנו אותנו למעבר ללא תור כמעט, עם חיוך ונדיבות מסבירת פנים. תוך דקות היינו כבר בצד השני, שוב בהמולה של המון אנשים שהפעם שמחפשים את האוטובוס שלהם. מצאנו את שלנו, העמסנו את הדברים (ללא תור כמובן, הבנו את העיקרון והתעקשנו עליו) ועלינו ראשונות לאוטובוס.
יצאנו לדרך והפעם הנוף עם ים ואיים, ארץ אחרת לגמרי. הנסיעה ארכה כחצי שעה, מנוחה מצויינת אחרי כל הבלגן בחציית הגבול, והתרעננות טובה לקראת העיר שנחשפה לעינינו פתאום במלוא מגדליה, לא היה ספק שאנחנו במקום הנכון.
הזמנו מקום במלון שנקרא Guangdong (הקישור מעביר ישר לתמונת חדר כמו זה שהיינו בו) לא על האי המרכזי אלא בחלק שנקרא צים-שה-צואי Tsim-Sha-Tsui, את ההזמנה עשינו כשהיינו בגסט-האוס, ומתברר שזו היתה החלטה נהדרת. ירדנו ממש קרוב למלון כך שלא היתה בעיה ללכת כמה מטרים ברגל. המיקום מעולה, קרוב לכל דבר, והחדר נוח, מרווח ונעים, הצוות אדיב, האוירה מעולה, בקיצור – החלטה טובה ביותר.
התמקמנו, התקלחנו, נחנו קצת ובנינו תוכנית ליומיים הקרובים –
היום להכיר את הסביבה ולעלות לויקטוריה פיק.
מחר לטייל לבודהה הגדול, טיול של יום,
ומחרתיים להסתובב קצת בעיר לפני הטיסה הביתה.
לפני הכל רצינו לאכול, שאלנו במלון על מסעדה טובה עם אוכל צמחוני והיפנו אותנו מעבר לרחוב עם הכוונה מפורטת. מצאנו את המסעדה בלי בעיה, עלינו לקומה השניה ולמרבה המזל התיישבנו ליד בחורה מקומית דוברת אנגלית, שהמליצה לנו על התפריט המקומי ולא על תפריט התיירים, הסבירה לגבי כל מנה, ואנחנו קיבלנו את המלצותיה בשמחה גדולה (בעלת הבית קצת פחות, במיוחד כשהביאה את התפריט המוזל…). אכלנו ונהנינו מאד!
המלון ממוקם קרוב יחסית למעבורת אבל עדיין צריך לנסוע בתחתית שתי תחנות, אז יצאנו להליכה רגלית קצרה, משולבת בנסיעה קצרה עוד יותר, יחד עם עוד המון אנשים (כל התמונות יצאו מטושטשות משום מה, אבל רואים את ההמון).
הרחובות משלבים את הסיני והמערבי בתערובת שלא ראינו קודם, עוברות מרחובות צרים לרחובות ראשיים ומתרגלות לאוירה הססגונית. אנחנו מוקפות אפשרויות קנייה כמעט אינסופיות, אבל עולות למעבורת ועוברות לאי המרכזי, להונג-קונג. מקום חדש אפילו לי, כי השינוי בעשר השנים מאז שהייתי עצום, והתמונות אחרות לגמרי. נוח להסתדר בעיר, אין בעיה לשאול משהו ולקבל הנחיות, וככה הגענו לאוטובוס שלוקח למעלה (הטראם היה עם תור ארוך מאד ולא היה לנו כוח לחכות), נסיעה קצרה ואנחנו במרכז העצום של ויקטוריה פיק.
הלכנו ממרכז אחד לשני, ראינו חנויות, ילדים משחקים במזרקה למטה, מקומות עם אוכל שלא היה מפתה מספיק לאכילה, ואז קנינו כרטיס ועלינו לגג. היתה רוח והיה קריר, היו המון אנשים וכולם מצטלמים בדיוק כמונו, היה קשה למצוא פינה ריקה לעמוד בה, אבל מצאנו אחת להתפעל, להצטלם איכשהו, ולעבור לפינות אחרות עד שהרוח התישה אותנו והחלטנו לחזור.
ניגשנו לחנות של בבה-גאמפ וצילמתי את המוכרת עם שרימפ אחד (לפני שנים עשיתי אותו הדבר כשהחנות רק הוקמה ורק המוכרת התחלפה), וצירפתי את השרימפ הזה לנסיעה חזרה למלון.
התעייפנו מספיק כדי לעצור רגע ולקנות משהו אכיל לדרך, עלינו שוב על האוטובוס (כי היה תור ארוך מאד לטראם היורד למטה), וחזרנו באותה הדרך, הפעם מיומנות יותר וזריזות מתמיד.
יום שהתחיל בערפל בסין הסתיים בתצפית בהונג-קונג.
עוד כמה תמונות באלבום בלחיצה כאן.
