קמנו לבוקר גשום וקריר, החלטנו בכל זאת לצאת לדרך ואם לא יהיה מוצלח תמיד אפשר לחזור.
אתמול קיבלנו הסבר מלא איך מגיעים, ולכן יצאנו בצעד נמרץ לתחתית כדי לנסוע מחוץ לעיר עד לבודהה, לעלות על רכבל שקוף, לטייל, להמשיך לכפר דייגים ולחזור. תוכנית יומית מלאה ומסודרת, וליתר בטחון לקחנו את המטריה של אמא שטובה לגשם וגם לשמש, אם הסיניות הולכות עם שמשיות אולי כדאי גם לנו.
יצאנו לרחוב, המשכנו לתחתית שהפכה להיות רכבת בחוץ אחרי זמן קצר, התפעלנו מהנופים החולפים, ועוד יותר מהעובדה שהיום הפך להיות שמשי ויפה, קריר ומתאים בדיוק לטיול כמו שתכננו, ואכן הגענו.
רחבה גדולה, כולם הולכים לאותו כיוון אז גם אנחנו. תור די ארוך אבל זריז ביותר ואנחנו כבר קונות כרטיסים קצת יותר יקרים כדי לעלות על הרכבל עם הרצפה השקופה, התור לשם קצר יותר ומיד מוזמנות לעלות לרכבל.
איזו הרגשה מוזרה, עומדות על זכוכית נקייה להפליא, ואפשר לראות את הרצפה זזה. כל זמן שהיינו במקום זה עוד היה בסדר, אבל התחלנו לעלות ופתאום תחושה של ריחוף באויר. לא עוזרת הידיעה שזו רצפה מוצקה, התחושה מלווה בפחד שמח, לא ניפול אבל אנחנו באויר!למטה ים, אחר-כך חוף, אחר-כך עצים ואנשים קטנים שאנחנו מעליהם, דרך מתמשכת וכל רגע מענג ומגלה נופים חדשים מכל הכיוונים. אין ספק שהבחירה ברכבל הזכוכית היתה נכונה ביותר.
עוד קצת והנה רואים את הבודהה מרחוק. עדיין יש הרבה דרך לרכבל, עם אנשים שנמצאים בגובה שלנו אבל על פסגה מולנו (התחיל להיות חם, תהינו איך הצליחו לעות עד לשם בלי להתייבש בדרך…), ולאט לאט התקרבנו לתחנה הסופית, ירדנו בתחנה הסופית ושוב הלכנו עם הזרם ככל הנראה לכיוון הנכון, כי מרחוק כבר ראינו את המסעדות ושאר דברי התיירות מנצנצים ומזמינים.
קודם כל שירותים, אחר כך אוכל (הודי, טעים באופן מוזר כי זו "סתם" מסעדת דרכים) ואז היינו מוכנות לצאת לדרך לחקור את המרחב שופע התיירים. דילגנו על המסעדות האחרות, על חנויות המזכרות, חלפנו על פני עץ המשאלות והמשכנו בנחישות קדימה.
התחיל להיות חם והמטריה/שמשיה התגלתה כיעילה ביותר, כמו גם הצל בין המבנים, עד שהגענו לדרך רחבה, נוף הררי מכל הכיוונים, מנזר נוסף מרחוק, הבודהה למעלה משקיף עלינו,וגם באופן מקרי ביותר – נראה כמשוחח עם ענן בודהה שהגיע לארח לו לחברה…
הגענו לגן שלפני המנזר הגדול שראינו מרחוק. 
ריח קטורת נישא באויר מכל כיוון, המראה יפה כמו הריח, יש מזרקות קטנות עם מים ולוטוסים, ויש קערות גדולות עם חול לשים בו את הקטורת, ואנשים מתפללים ויודעים מה לעשות עם כל זה.
המשכנו לתוך המנזר עצמו. אמא מצאה כסא לשבת, ונחנו כמה דקות באיורה שקטה ורוחנית.
בשלב הזה הוחלט שאני אעלה לפסל הגדול ואמא תטייל בגן שליד המנזר, ושתינו נפגש אחר-כך בגן במקום בו התפצלו דרכנו.
אני לקחתי את השמשיה שכבר הוכיחה את עצמה כחשובה ביותר והתחלתי לעלות במדרגות לעבר הפסל. עצרתי בכל שלב בין גרם מדרגות אחד לשני וצילמתי איך הבודהה התקרב אלי, עד שעמדתי ממש מתחתיו והמצלמה כבר לא תפסה את כל הגודל.
התחלתי בהליכה מסביב, גם ליד פסלי הנשים שמגישות מנחה וגם בהתבוננות בנוף מכל זוית אפשרית. האיים בצד אחד, המבנים והעצים בשני, כל מבט חושף תמונה יפה מהשניה. עליתי למעלה למרגלות הפסל, ושוב הליכה מסביב והפעם אפשר גם להכנס פנימה, אז נכנסתי. בפנים תצוגות של מיני ואנשים, והכי חשוב – אישה שישבה במשהו שנראה כמו מרכז מידע. שאלתי אותה אם יש אפשרות להגיע למעלה ברכב, והיא אמרה שאפשר לארגן הסעה למעלה, נתנה לי מספר טלפון והציעה שאתקשר או שאלך למשרד הנמצא למטה במנזר.
בדילוגים קלילים ירדתי למטה, פגשתי את אמא מחכה לי בגן בין העצים, ושתינו הלכנו למשרד למצוא את הנהג שיסיע אותנו למעלה. ניגשנו למשרד (ממוזג ונעים) חיכינו כמה דקות ואז הוזמנו לבוא ולעלות לרכב. שוב מיזוג, דרך קצרה של כמה דקות והגענו לגב של הבודהה.
אין ספק שלטייל יחד הרבה יותר נחמד מלטייל לבד, אז הלכנו מסביב לפסל, עמדנו ליד פסלי הנשים, עצרנו כל חצי מטר להתבונן בנוף, הצטלמנו ליד האנשים, עלינו במדרגות, ירדנו במדרגות, ונכנסנו פנימה בדיוק כשאנשים התחילו טקס כלשהו, אז עמדנו שם והקשבנו לשירה שהדהדה בכל המרחב. מסתבר שהטיול עם אמא מביא אותנו כל פעם למקומות שאנשים שרים, מדהים.
הפעם ההרמוניה לא היתה כל-כך מושלמת, אבל החוויה כן, אז אחרי זמן קצר עזבנו את המתפללים והמשכנו עוד בתוך האולם להתבונן ביצירות שמוצגות בו. יצאנו מהצד השני, עוד סיבוב קצר של נוף והתלהבות וזהו, חזרנו לגב הבודהה להסעה שחיכתה לקחת אותנו למטה.
חיכינו קצת עד שהצטרפו עוד כמה אנשים, נסיעה קצרה ואנחנו שוב ברחבה למטה, והנהג הוריד אותנו קרוב מאד לתחנת האוטובוס המרכזית בה מצאנו את האוטובוס שיקח אותנו להמשך הטיול.
כל התמונות של חלק זה נמצאות כאן – מעבר לתמונות –
