היום נוסעים לטופליצה – Toplita.
התארגנות מהירה בבוקר, ארזנו את המזוודות והשארנו אותן לשמירה בפנסיון, לקחנו איתנו רק תיקים קטנים ליומיים ומעילים למזג אויר קר יותר בהרים.
התארגנו עם כמה סנדויצ'ים לדרך, שתיה ונישנושים, שמנו את המפה של גוגל בטלפון והתחלנו לנסוע לפי ההוראות המדוייקות בעברית ובלי פיספוסים.
הנוף מסביב פתוח ושטוח, שדות ותירס, גבעות, שמים בהירים והכל ירוק, כפרי ויפיפה.
אחרי זמן מה עצרנו בצד הדרך, חניה ראשונה מרגשת ביותר.
באמצע הגבעה חומה שמסתירה בית קברות יהודי. בית קברות שהוקם למען תושבי כפר שלם שנרצחו בשואה, רובם עם מצבות שאין עליהן שמות אלא רק מידע אם זו אישה או גבר שנרצחו. במרכז עמוד זכרון, והכל נעול כך שאפשר רק להתבונן מבחוץ ולהתרגש.
הסתכלנו דרך המרווחים בחומה, קראנו את השמות שאפשר, ותהינו אם אנשים בכלל יודעים על המקום הזה, אם מגיעים הנה באופן מאורגן, אם יש מישהו שנשאר מהכפר או מהמשפחות… הרבה שאלות שנשארו בלי מענה.
כפר בשם שארטאש.
חזרנו לאוטו והמשכנו בנסיעה, כביש משובש ביותר ולכן נסענו ממש לאט, נהנים מהנוף החולף ולא ממהרים לשום מקום.
עוד קצת וחולפים על פני יער צעיר, שוב עצירה והפעם כדי ללכת קצת בין העצים. אראלה ודרורה החליטו להשאר בשמש ולהנות מהנוף החמים, איתן ואני הלכנו לטייל ביער.
עלים, עצים, פטריות, שיחה על היער השחור האמיתי, פינה קטנה בצד הדרך עם מקום להתפלל, ואנחנו שוב ברכב וממשיכים בנסיעה, הכביש קצת יותר נוח ואנחנו כבר לקראת צהרים, מתחילים להיות רעבים, אז עצרנו בעיר ושמה רגין.
את העיר הזו נזכור מצוין, יש בה מרכז מקסים עם גינה עירונית יפיפיה שטיילנו בה, הלכנו לצד אחד לבדוק אם יש משהו לאכול ושלחו אותנו לצד שני בו יש פיצה. נכנסנו לחצר פנימית, ישבנו בחצר, הזמנו מרק ופיצה כמובן, ובינתיים בזמן שחיכינו היה צריך לחדש את כרטיס החניה, ואז התברר שמישהו השאיר פתק על החלון.
מסתבר שהיה איש אחד שראה איש אחר שורט קלות את הרכב כשיצא מהחנייה, השאיר פתק, ואחר-כך כשהתקשרנו אליו הציע שניגש למשטרה והוא יעיד שאכן זה מה שקרה. קיבלנו את הצענו, אז אמא ואראלה נשארו בפארק ונהנו לטייל בו, לשבת, לחכות בסבלנות. ואנחנו ניגשנו למשטרה.
היעילות הפתיעה אותנו מאד – הם הודיעו שתוך 20 דקות יביאו את הנהג ושנחכה ליד הפארק. 20 דקות והם אכן הגיעו, דיברנו, הוחלט לגשת לאיש הביטוח ולהוציא את הניירת הנדרשת, וקיצורו של דבר אחרי כשעתיים מתחילת הסיפור הכל היה חתום וכתוב ומוסכם, ואנחנו חזרנו לדרכים עם אישור שלא אנחנו שרטנו את האוטו אלא מישהו אחר. מזל גדול!
ושוב המשכנו בדרכנו… עזבנו את העמק והתחלנו לנסוע לתוך ההרים, עצים מסביב, נהר שחולף כל פעם מצד אחר של הכביש, עגלות עם סוסים מדי פעם, בתים קטנים וכפרים, ושוב חנייה הפעם כדי למלא מים בבקבוקים מהמעיין עם המים הזכים שנובעים מההר.
ממשיכים בדרך ההררית, חולפים על פני כפרים נוספים, ערימות קש שנערמות לקראת החורף, הרבה מים זורמים לידנו, יותר עצים וטבע מדהים, עד שאנחנו מגיעים לטופליצה – עיר לא גדולה במיוחד ונחמדה ביותר.
אנחנו כבר מכירים את המקום אז נוהגים בשמחה לרחוב המוכר, מצביעים על הבקתה של ג'ורג' ומרצ'לה, נעצרים מול השער, אבל…
השער נעול, אין אפשרות להכנס, יש שלט עם טלפון אז התקשרנו לשיחה עם מי שנמצא שם למעלה, שהיתה די הזויה וברומנית בלי מילה באנגלית ולא הבנו כלום.
אז התקשרנו לפטרה החמודה בפנסיון בקלוז', שדיברה איתם. והבהירה לנו שצריך להגיע מהכניסה השניה. לא בעיה, סיבוב קטן ואנחנו עולים בהר, נוף נפלא של כל העיר נגלה לעינינו, דרך צרה בשדה ו… הנה הגענו לפנסיון בצ'יו (לחיצה על השם מעבירה לאתר של הפנסיון עם תמונות מרשימות ביותר).
שמנו את הציוד בחדרים (לאמא ואראלה חדר קטן יותר אבל נוח ומתאים למה שביקשו, ומהר לפני שהשמש תשקע יצאנו לחצר, עלינו למבנה הקטן שמשקיף על כל הסביבה ופשוט נעמדנו ונהננו מהנוף, השקט, היופי.
בערב עוד אכלנו ארוחת ערב בפנסיון, עם מלצרית חמודה שלא ידעה מילה באנגלית, אנחנו עם התרגומון בטלפון הסתדרנו איכשהו, והגענו לאכול ארוחת ערב לתפארת… בלי סלט חצילים, עם מרק קיבה לנסיון (לא עורר התלהבות יתירה), חמימות נעימה של המקום וגשם שהתחיל בלילה בחוץ.
נשאר רק ללכת לישון ולנוח טוב לקראת יום המחרת.
את כל התמונות אפשר לראות בלחיצה על התמונה הקטנה כאן –
 |
| רומניה 9-9-2015 |
