קמנו לבוקר קריר ונעים, אכלנו משהו קל והגיע הנהג הנחמד שמלווה אותנו עד הצהרים. הוא לא יודע מילה אחת באנגלית, אנחנו יודעות שתי מילים בסינית ובכל זאת הסתדרנו נפלא כל היום, ואפשר היה לדעת שכך יהיה כבר מהתחלה, בפוזות שהוע עשה למצלמה.
התחלנו בנסיעה בדרך הפנימית המשובשת משהו והקפיצות הבהירו שצריך כרית נוספת לגב כדי לשרוד את כל המסלול. הוא שלף משהו לאמא, אני שמתי את התיק כמשענת, כי נוחיות היא לא הדבר הכי חשוב כנראה, אלא פשוט להגיע, ואכן ברגע שעלינו לכביש הנסיעה הפכה להיות נוחה הרבה יותר. התחלנו במסע.
קיבלנו מפת מסלול והסימון נעשה אחר-כך לפי ניחוש בלבד – העיגול הירוק מסמן את הגסטהאוס שנמצא בין עוד בתים אבל ממש בקצה הכפר. הכתום – הנסיעה בריקשה לשם – הדרך מצד ימין (מאחר ועלינו על הר ועברנו בעיר כנראה זה היה המסלול), הקו הורוד הישר הוא החלק שהפלגנו בנהר – מגשר הדרקון ועד הגשר שאחריו, ושוב כתום לנסיעה בריקשה בחזרה, עם תוספת טיול קטן משמאל לנהר.
החלק הראשון מתאר את הדרך הכתומה עד שהגענו לנהר.
התחלנו לאורך הדרך בה הלכנו אתמול ברגל, האיזור מוכר והתחושה נעימה, היינו כאן כבר פעם. בבוקר הכל שקט יותר, אנשים רק מתחילים את יום העבודה, כמעט ולא רואים אף אחד בחוץ.
הנוף מדהים – שדות אורז מכל כיוון, הרים יפיפיים מסביב, והמסלול מתמשך בתוך כל החוויה הזו. כל זמן שנסענו במסלול לאורך הנהר לא היתה בעיה. עצרנו קצת כדי לראות את הכפר מבפנים, בין הבתים בדרכים של הולכי רגל, ראינו כמה פינות חבויות, הרבה במבוקים, בתים בבנייה ואפילו פגשנו עגל חמוד.
כל עצירה כזו לוותה בחיוך של הנהג שמיד ירד והושיט לאמא יד כדי לעזור לה לרדת בבטחה את המדרגה של הריקשה. העלה חיוך כל פעם מחדש, ותחושה נעימה של אכפתיות.
אחר-כך הכביש סטה ימינה ועלה למעלה. בהתחלה ישבנו לנו בנחת והסתכלנו מסביב, אבל מהר מאד התברר שהריקשה לא סוחבת. הנהג עצר ובחיוך ביקש שנרד ונלך ברגל, עד הנקודה למעלה כמה מטרים קדימה. לא צריך להבין סינית בשביל זה, צחקנו והלכנו עד לנקודה, ואז החלטנו שיפה מכדי לנסוע כל הזמן, אמרנו לו (בעברית כמובן) שאנחנו ממשיכות עוד קצת הלאה ברגל סתם בשביל הכיף. עכשיו היה תורו לצחוק והוא פשוט נסע קצת אחרינו עד שרווינו ועלינו חזרה להמשך הנסיעה.
בשלב כלשהו פתאום הגענו לעיר. רחוב מרכזי רחב, הרבה מכוניות, הרבה אנשים, שינוי מפתיע לעומת השקט שבאנו ממנו. קצת נסיעה חלקה ונוחה על כביש סלול היטב ואז רמזור ופונים שמאלה לדרך משובשת להפליא, והריקשה קירטעה כאילו תיכף מתפרקת.
אחרי המון קפיצות ונסיונות להשאר על המושב בלי ליפול החוצה נמאס לנו לקפץ ולקבל חבטות קלות בגב, ביקשנו לרדת וללכת ברגל עד שהחלק הזה יגמר, אבל הנהג המשיך בנחישות (אין ספק שהוא רגיל לנסיעה כזו) והודיע בסינית החלטית שתיכף מגיעים. גם היו שלוליות ובוץ ואיזו ברירה יש? המשכנו לקפץ לנו במושב האחורי ואכן עוד כמה מטרים והדרך התיישרה שוב, עברנו לדרך נעימה וכפרית יותר.
עוד נסיעה של כמה דקות והגענו לחנייה גדולה, שירותים (חשוב!!!) פרידה זמנית מהנהג ופגישה עתידית עם השייט שלנו.
התמונות של החלק הראשון נמצאות בלחיצה כאן.
על ההפלגה – בחלק השני.
