אם לקיסר מגיע אז גם לנו, יום שלם בארמון הקיץ Yuanming Yuan מחוץ לעיר. הוא הגיע לשם עם סוסים ותהלוכה שלמה, אנחנו נסענו ברכבת התחתית 40 דקות, הוא היה שם בקיץ כדי להנות מהקרירות, ולנו קרירות בהחלט לא תזיק באביב הקייצי הלח.
נכנסנו בשערים, עברנו את הכניסה עם הנהר (לא התעכבנו שם, רק הסתכלנו מהגשר), הבנו שאנחנו לא לבד, אבל גילינו שמלבד התיירים הרגילים יש כאן גם אנשים שבאים לתרגל טאי-צ'י, רוקדים בקבוצות, משחקים בדבר המצחיק הזה שבועטים בו, כל מה שלא היה במקדש השמיים התרחש כאן בצבעוניות ועם מוזיקת רקע משעשעת.
הבעיטות בדבר המצחיק הזה עם הנוצות היה כל-כך מרשים שצולם אפילו בסרט…
עברנו את המתחם הראשון והגענו לרחבה ענקית ריקה למדי, עם הכנות לאירוע שבטח התקיים אחר-כך, ונוף מרהיב ואביך לכל הכיוונים. כמובן שבהמשך ראינו מדרגות, הכיוון – למעלה, אז חצינו את הכיכר והתחלנו לעלות.
בכל שלב יש מרחב נוסף לשבת ולנוח, כך שכל עליה חשפה אותנו למבנים מעניינים, להפסקת אוכל קלה, לשתיה, לאנשים מעניינים לא פחות, ובעיקר – אכן קריר כשיושבים על האבן ונחים בצל.
במפלס הראשון נכנסנו למקדש הבודהה עם פסלי הזהב, מבנה שנשרף ונבנה מחדש, ומבטים רושפים של כמה פסלים שבהחלט העבירו עלינו ביקורת.
אחר כך עלינו עוד קצת למעלה, ושוב עוד מדרגות, ונעצרנו לנוח בגן אבנים יפיפה, בצל עצים, עם ילדים ששיחקו בין האבנים והמחישו מה הקיסר עשה שם כשהיה ילד. נראה היה שהגן אינסופי ולא ברור כמה עוד יש לעלות, אבל התברר שיש עוד כמה אבנים גדולות לטפס עליהן וזהו, הגענו לפסגת ההר.
גן אחד משקיף לצפון, עם שער עגול וחומה אדומה, צד אחר משקיף לאגם, ובאמצע מבנה עם אלפי דמויות בודהה על הקיר החיצוני, ועוד פסלים ועיטורים על קירות העץ מבפנים. 
מכאן אפשר לפנות ימינה, לרדת בשביל בטבע עד לאגם, או לפנות שמאלה ולהגיע למקדש העגול המרכזי, אז כמובן שהלכנו שמאלה, נהננו מהירידה והגענו למקדש.
הנוף רק משתבח עם כל צעד, הרוח נעימה ולשבת בצל מהווה פסק זמן נעים ביותר. האגם מתחיל להתגלות עם המון סירות בכל מיני גדלים. גם המבנים למטה.
הבנייה העשירה מקיפה אותנו מכל צד, ואמנם הכל דומה למה שראינו בעיר האסורה, במקדש השמיים ובכלל, כאן יש שפע כל-כך גדול ויפיפה, שלא הפסקנו להתלהב מהצבעוניות הפנימית, מהקיסר שרוכב בראש השיירה בכל פינת גג, ומכל שילוב בניינים שנשקף על צלע ההר או בתוך החצר, או פשוט בהתבוננות לכל כיוון.
אחרי הליכה בין המבנים וירידה בעוד כמה גרמי מדרגות מקורים יפיפיים הגענו למרכז שליד האגם. הסתובבנו לאט בלי למהר, יש הרבה מוצגים שנמצאים בתוך המבנים ואי אפשר להכנס אבל כן להציץ מהחלונות, מלא ציורים, פסלים, רהיטים (ריהוט סיני עתיק – שם זה אמיתי…), מרשים ביותר. הדרקון החמוד מעץ היה בתוך אולם תצוגה, והיה כל-כך חמוד שמיד נזכרנו בפיפקה יזכר לטוב. העיניים – אותו הדבר!
נגענו בשן של הדרקון למזל טוב (וגם בפיניקס, בטווס, בכל מה שאפשר לגעת, העיקר שיהיה טוב). הצטלמנו במסגרת הזהובה כמו שכולם עושים, הלכנו בטיילת, אכלנו ארטיק, נשמנו אויר לח ונעים מהאגם, התלבטנו אם להפליג והוחלט שנשמור משהו לטיול הבא, רווינו ארמון קיץ והחלטנו להתחיל לחזור.
בתוכנית היה ללכת לתחנת התחתית ולהגיע לבנק כמה שיותר מהר, אבל מסתבר שהתחנה קצת רחוקה, ובינתיים עברנו מרכז חנויות חדש יפיפה, הבטן שלי קירקרה קשות ולכן נכנסנו למסעדה מודרנית לחלוטין, עם מיזוג אויר(!!!) ונהננו מארוחה יוצאת מהכלל, בזמן הנכון ובקרירות הנכונה.
הכניסה לתחנה היתה חלק מהקומפלקס הזה, ומאחר ואנחנו כבר מתמצאות במרחב העירוני, נסענו, הגענו בזמן לבנק והחלפנו כסף כדי לסגור חשבון בגסטהאוס, לקנות עוד כמה דברים ולהתכונן למחר לנסיעה לגווילין.
הערב נמשך שקט ונעים באיזור המוכר, אני עוד נסעתי לקנות כמה דברים במרכז הקניות הקרוב, חרב טאי-צ'י אצל הבחור שגר ברחוב ליד, ופיסטוקים לדרך מחנות הפירות הקרובה. אחרי שבוע במקום אנחנו מרגישות בבית, יושבות במרפסת, שותות משהו קר ומתבוננות בתיירים כאילו אנחנו מקומיות ותיקות.
כל התמונות (הרבה תמונות) נמצאות ~ בקישור הזה ~
