קודם כל הרחוב בו שוכן הגסטהאוס, שוקק חיים, תיירים ואנשים.
יצא לנו להגיע בגשם, לצאת למחרת בשמש בהירה, לקום בבוקר ולראות רחוב ריק, לעבור אחר הצהרים ולהתמזג בהמוני התיירים, ולהצטלם בלילה בצילום איטי שנראה כאילו אנחנו לבד, אבל למעשה כולם פשוט לא חיכו לצילום וזזו.
עקרונית זה מדרחוב, בערב המכוניות נכנסות לשנת לילה, בבוקר מוציאים החוצה. יש הרבה חנויות לתיירים, חוסך לחפש איפה קונים מתנות, ובהמשך אחרי הגסטהאוס מתחילים החוטונגים עם חנויות קטנות של דברים רגילים – פירות, ירקות, אוכל סיני מקומי, כלי בית, סכינים (קנינו כמובן לטבחים במשפחה) ועוד.רחוב מקסים להיות בו למשך שבוע, להכיר את המודרני ואת הישן בכפיפה זה לצד זה.
בפינת הרחוב יש מקדונלדס, סימן היכר שאנחנו במקום הנכון. לא שזה המקדונלדס היחידי, אבל באיזור שלנו הוא בלט, במיוחד עם גלידת התה הירוק שחזרה על עצמה גם במקומות אחרים, גלידה שאפשר או לאהוב או לזרוק לפח – אני אהבתי, אמא לא התלהבה. לא אכלנו "מקדונלדס", כן נעזרנו בשלט הגדול כסימן היכר שתיכף מגיעים "הביתה".
משם ממשיכים עוד קצת ומגיעים לרחוב הראשי שמוביל לכיכר טיאננמן. המוני אנשים, חנויות מוכרות – H&M, זארה, מחשבים כאלו ואחרים… רחוב שמגיעים אליו מכל העולם, וכמובן גם קבוצות ישראליות (כן, פגשנו, היה נחמד לשוחח). בדקנו את המלאי, השמות מערביים אבל האופנה סינית.
ברחוב הזה הלכנו בבוקר, בצהרים ובלילה, כל שעה מגלה נוף אחר, פעילות אחרת. בערב הכי תוסס, המון רוכלי רחוב עם שטויות מכל סוג, מאכלים סיניים משונים והרבה הרבה רעש. יש תכונה משונה של קולניות רחוב במקומות בהם היינו. בלילה אף אחד לא מנסה למכור לנו שום דבר. יש בלילה שקט מבורך.
אחר כך למדנו להכיר סימני דרך, הרחוב הפך להיות "הרחוב שלנו", כשראינו את סמל המקדונלדס ידענו שאנחנו קרובות לגסטהאוס, עקבנו איך כל לילה התווסף עוד מישהו לפינה שבה הכינו בשר על האש – מנגל כל ערב, ולמדנו להכיר את החנויות בסביבה.
יש חנות פירות וירקות עם מחירים לא משהו אבל מוצרים באיכות מעולה, הפיסטוקים יוצאי דופן. בחנות הסכינים ליד הצלחנו למצוא אולר לנסיעה וסכינים לטבחים במשפחה. מעבר לחנויות התיירים יש חנויות רגילות וחיים שלווים, תענוג להיות ממש לידם ולהרגיש גם את דופק החיים הקרוב למציאות.
בכל יום היה חלק קטן של הרחוב משמעותי בטיול, אז בכל אלבום יש בדרך כלל כמה תמונות בהתחלה או בסוף מהשכונה "שלנו".
